משאלת מוות

המוות הוא דבר כל כך איטי..

דווקא כשאתה מצפה לו בשקיקה, הוא לא מגיע.

אבל ברגע הכי פחות צפוי, הוא מחליט להופיע...

אז למה דווקא ברגעים האלה, שאתה פשוט רוצה לפרוש כנף, ולהצטרף לאהוביך שלמעלה-

רחוק רחוק מכאן..

אתה פשוט לא יכול??

הדברים שאני מבקשת הם לא כל כך גדולים, מה זה בשבילך להוריד עוד יצור בעולם, גם אם הוא לא הספיק את מטרתו בעולם- יכולים להיות כאלה אחרים שימשיכו אותו..

הרי זאת המטרה שלנו- שיהיו כאן עוד ועוד אנשים, שימשיכו את העבודה שאנו נועדנו לעשות, אבל לא הספקנו.

כמה הדבר כואב, להתעורר בבוקר כל יום, ולגלות שאתה עדיין כאן, במין סיוט מוזר ולא הגיוני, צבעוני, ואמיתי כל כך..

מה לא היינו נותנים בשביל משאלה אחת..

גם אם היא נראית כמו דבר מופרך, וחלק מאיתנו בטוח שזוהי הבחירה הכי שגוייה שיכולנו לבצע במשך כל ימי חיינו.

אבל אם זה מה שאני רוצה, לא מגיעה לי המשאלה/ הבקשה הזו מבורא עולם?!?!?!?

אני בטוחה שאני אצטער עליה.. אבל אני יכולה לסבול את המחשבה שלא אצטרך להעביר עוד יום נוסף, בחברת האנשים שאני קוראת להם חברים/ ידידים..

כי העולם הזה, כבר מתחיל להימאס מהצביעות הנוראה שאופפת אותנו, מדי יום.

אבל את המשאלה הזו, אני לא מסוגלת לבצע בעצמי..

עד כמה שהיא כל כך קלה לביצוע...

מה בס''הכ  צריך??

חבילה שלמה של כדורים ללא מרשם??

סכין חדה במיוחד??

אקדח שאני יכולה ללקחת, ועוד בהישג יד.??

נכון שהמשאלה הזו מופרחת מדי.. ויום יבוא ואני אצטער עליה. אולי אפילו בעוד כמה רגעים...

אבל מה אפשר לעשות??

אני לא יכולה יותר, הצביעות הנוראה הזו כבר לוקחת ממני את כל הכוחות שלי...

אבל אני נסוגה לאחור, כי אין בי אומץ לעשות את זה..

עד כמה שבאמת נראה.. אני פחדנית אחת גדולה.

נכון, יש לי משאלת מוות, אבל אני גם רוצה לחיות, פשוט בעולם אחר, רגוע יורת, איפה שאין דאגות, איפה שכולם לובשים לבן, ומחייכים אחד לשני, בלי רגשות טינה...

אבל אני לא שם, אני כאן...

ואני לא יכולה להשאיר בעולם הזה, את מיש אני אוהבת פה לבד.

גם אם הם לא חושבים עליי..

אני לא יכולה לדעת..

הכל יכול להיות..

יכול להיות, שהם חושבים עליי ברגע זה ממש..

משהו טוב?

משהו רע?

אני אף פעם לא אדע..