מלחמה בעצמי

מצד אחד, אני רוצה אותך לידי, שתתמכי, תחזקי, תשמחי ותרגשי אותי.

אבל מצד שני את כל הזמן רוצה לעזוב אותי.

את כברניסית לעזוב אותי פעם אחת..

איך אוכל לסמוך עלייך שוב..?!

מזה שש שנים שאני נלחמת במעין קול קטן ותבוסתני שאומר לי לוותר. 

שאומר לי לא להמשיך בקרב שצפוי להיות כישלון נחרץ, ופשוט לסיים עם הכאב המר.

אבל עד עכשיו אף פעם לא ניסיתי את זה.

אני מפחדת שמפה לא תהיה לי דרך חזרה..

אמנם זה קרה לפני חודש, אבל זה עדיין קרה..

איך אפשר להתעלות מכאן... ? אני חושבת שהתשובה טמונה בתוכי עד שאגלה אותה. אם יש בכלל אחת כזו..

הלוואי ולא הייתי צריכה להילחם בדחף של לפגוע בעצמי..

אבל הוא שם.. קיים כמו בכל פעם מחדש שהוא צץ..

ולצערי, זה קורה יותר מפעם אחת בשנה..

אני מנסה, באמת שכן.. אבל לפעמים כשזה כבר קורה, אין לך כל כך שליטה על זה..

לפעמים אני פשוט רוצה לגמור עם זה ולפעמים אני לא - כי יש עוד כל כך הרבה שבשבילים אני נשארת פה.. אז מה זה עוד כמה רגעים אחדים..?!

אבל לפעמים זה כבר קשה יותר מדיי.. האדם רוצה להרים ידיים, לוותר מבלי להילחם בדחף מפחיד שכזה

רצון למות

אף פעם לא חשבתי שאני אהיה כזו..

הלוואי ולא הייתי כזו..

אבל כבר אין לי תקווה.. אני מזמן כבר בפנים, ואפילו נשאבת לזה עמוק יותר מדיי..

אני מקווה שאמצא בני אדם שיוכלו להוציא אותי מזה כמה שיותר מהר.. כי אני לא רוצה לחיות חיים שכאלו כל כך הרבה זמן..

למעשה, אני לא רוצה לחיות חיים שכאלו בכלל.