מה בסך הכל עשינו?
דיברנו דרך מסך.
זו הבעיה בדור של היום..
לאן נעלמו הימים בהם הוא היה מחזר אחריה אינספור פעמים עד אשר הייתה מסכימה לקריאתו? גם אם לפעם אחת בלבד.. לאן נעלמו הימים בהם הוא היה מביא לה זר פרחים ומנסה להגניב נשיקה או שתיים מבלי שאיש יראה אותם?
ביום מן הימים, הוא היה מבקש את ידה מאביה, בזמן שהיא נשארת מודאגת בחדרה, שמא תשמע קול ירייה ותמצא את אהובה שותת על הריצפה.
אבל אהבה היא לא דבר קל כל כך.
היא לא קלה היום, כשם שלא הייתה קלה גם אז.
היום, זה רק אתה ואני. מדברים כאשר ''רק'' מסך מפריד בינינו.
התמונה שלכם ניצבת אל מול עיניי, וליבי נקרע בין מה שנכון וצריך לעשות, לבין מה שאני רוצה לעשות.
אני רוצה לצרוח
לצרוח את שמך
לצרוח לך שתחליט
לצרוח לך שאני רוצה
אבל מה בעצם אני רוצה?
אותך?
אתה מתחיל ולא מסיים.
משאיר אותי כרגיל לאסוף את עצמי השבורה לאלפי חתיכות פעם אחא פעם.
לך יש אותה
ומה לי נשאר? הכאב?
לא כאב ממשי, אלא מעין חוסר, ריק, חלל.
הראש אומר לי לעזוב אותך, לתמיד.
הלב אומר לדבר, לנסות, מה כבר יכול לקרות?
אבל אתה שם איתה, ואני כאן לבד.
;){kind=link}