מה את היית עושה?

''איש ואישה הם שני חצאים המחכים להתחבר לאחד. אבל בשביל שהחיבור שלהם יהיה שלם, הם צריכים להיות קודם כל חצאים שלמים.''    – רוחמי וייס, שטיסל עונה 2

 קמה בבוקר.                                                                                                                                

מסתכלת במראה.                                                                                                                     

לפעמים אוהבת את מה שאני רואה.                                                                                                              

רוב הזמן לא.                                                                                                                                                                 

כמה מאיתנו מרגישים ביטחון אמיתי בגוף שלהם?                                                                                                                                               כמה מאיתנו באמת מרוצים מאיך שהם נראים ואומרים לעצמם שלא היו משנים שום דבר? אני מאלה שנמצאים בצד השני של המתרס; מסתכלת, בוחנת, מתבוננת מקרוב (עם זכוכית מגדלת), ותמיד מוצאת משהו שלא טוב. בין אם זו האדמומיות של האקנה (שממנה אני סובלת כבר 9 שנים.. כאילו מה נסגר עם זה כבר?!), עיגולים שחורים כהים מדיי, נקודות חן ועוד אינסוף דברים..      

עד לפני מספר ימים האמנתי שיום יבוא והאהבה תדפוק גם על דלתי. אמנם אני נחשבת לצעירה בשוק הפנויים פנויות (19 ושבועיים, אבל מי סופר), אבל הלחץ הגובר מצד חברותיי לשכבה (2 שהתחתנו) או מאחייניתי המקסימה (למה אין לי חבר בן ולמה אני לא מתחתנת) לא עוזר כלל.

בכדי שנוכל להכיל אהבה כלפי אדם אחר, עלינו קודם לאהוב את עצמינו.

אני חייבת לציין שזו יכולה להיות אמירה מנצחת. אבל בסה"כ זוהי סיסמה שנשמעת נדושה וחסרת כל היגיון.

עכשיו אני נשמעת כמו רווקה ממורמרת בת השד יודע כמה..

אני רוצה להתאהב.                                                                                                                                                                                           

אני רוצה שיאהבו אותי באותה מידה ואולי טיפה יותר ממה שאני אוהב.                                                                                                                  אהבה של גבר.                                                                                                                         

גבר אמיתי.                                                                                                                              

לא סתם איזה אחד.

לחברה הכי טובה שלי מהתיכון יש חבר. כבר חודש! ואני יודעת על זה רק עכשיו. היא אפילו לא סיפרה לי על הדייט הראשון. גם כן חברה. עוד קוראת לי אחות. כשהיא סיפרה לי הייתי בשוק מוחלט.                                                                                                                                                       מה שהפתיע אותי יותר הוא התגובה שלי. שמרתי הכל בבטן וברגע הקטן שעלה בה חשש של קינאה מצידי, נפנפתי את ידי כאות לביטול חששותיה, וכך היה.                                               

את האמת? אני לא יודעת מה הרגשתי יותר כשהיא סיפרה לי; כעס עד אכזבה או שמא קנאה זו הייתה. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין מה מתחולל שם. אני רק יודעת שאני לא מסוגלת לשמוע עליו אפילו פרט קטן אחד. לא מתוך קנאה, אלא מתוך הרגל.            

אם היא חיכתה כל כך הרבה זמן לספר לי על הבחור, היא יכולה עכשיו לחכות עוד קצת זמן עד שאתרגל לעובדה שעכשיו היא במערכת יחסים.        למרות שזה לא נשמע חברי במיוחד. אז מה. גם היא לא הייתה חברה במיוחד. אז זה בסדר.                                                                                   החלק הגרוע ביותר: נראה לי שעכשיו זה ידוע מי הולך להיות בסדר העדיפויות שלה.. אפילו יום הולדת היא לא חגגה לי בגללו.                               אחלה חברה יש לי. סליחה, אחלה אחות. אחות עלק אולי.

אלוהים.

 תן לי סימן.

 תשלח ל את האחד. 

ואם לא עכשיו, מתי אתה מתכנן לשלוח לי אותו? 

כמה זמן עוד אצטרך לחכות?