מכתבים לליאת חלק א'

ליאת היקרה שלום,

מה שלומך? איך עבר עלייך הזמן? מקווה שטוב.

מקווה שאת עדיין זוכרת אותי- הילדה שבאה לבקש חיבוק בגלל סיפור החיים שלך.

רציתי לספר לך שבעקבות הסמינריון השתניתי- ב''ה לטובה.

אמא שלי אמרה לי קצת לפני ט''ו בשבט- יום לפני חלוקת התעודות, שחזרתי מהסמינריון הודיה אחרת.

יותר בוגרת, יותר שמחה, פחות דיכאונית, מאושרת.

כולם אמרו לי שיש בי שינוי, אבל אני לא הקשבתי להם.

לא חשבתי שאני מסוגלת להשתנות.

חשבתי שאני אשאר אותה ילדה דיכאונית, עצובה, ורגישה מדי-  הרבה זמן. לפחות עד שאני אסיים את התיכון.

אבל לא, הקב''ה נתן לי מתנה.

הוא נתן לי את הסמינריון הזה..

בעקבות השיחה שלך, ושיחה נוספת במהלך הסמינריון, הבנתי דברים שהיו אי שם קבורים כל כך עמוק בתת מודע.. כי פחדתי לגעת בנם. פחדתי להודות במי שאני באמת..

לפניי כמה חודשים שאלתי אותך איך אני יכולה לקום ממשבר.

כל יום הייתי פותחת את המייל נרגשת, אולי לך תהיה התשובה כיצד אני יכולה להפוך את הדברים ולהסתכל על חצי הכוס המלאה.

אבל עוברים ימים, ואפילו חודשים- ועדיין לא קיבלתי שום תשובה. אני לא כועסת או משהו להפך, דווקא קיבלתי מזה משהו טוב- יכול להיות שהקב''ה רוצה שאבין זאת לבד, על עצמי ובשרי.

ואכן היה כך.

התנסיתי בנסיונות רבים אין סספור.

רבתי עם האחים, עם ההורים, עם החברה שלפני מספר חודשים התחברתי אליה.

כל יום ציפתי. רעדתי ופחדתי שהניסיון הצורב מכל הגיע- רבתי עם החברה שאליה התקרבתי. זה נעשה ריב רציני מאוד.

אמא שלי, שבאותה תקופה שאני וחברתי רבנו- תמיד הייתה מקשיבה לליבי, ונותנת לי להוציא הכל.

יום אחד, פשוט נמאס לה. היא התקשרה למכנחת שלי ואמרה לה: ''עד שהילדה שלי פורחת סוף סוף, ומחייכת כשהיא חוזרת הבייתה, אני צריכה לראות אותה נופלת שוב?!?!...''

אמא שלי לא אהבה כשדנה (שם בדוי) ואני רבנו.

היא באמת אוהבת את דנה. אבל בתור אמא, אני יותר חשובה לה- והיא לא רוצה לראות אותי נפגעת. אני מבינה אותה, אחרי הכל.. הייתי עושה לילדים שלי את אותו הדבר.

כשאמאשלי התקשרה למחנכת היא אמרה שאני, הודיה- רוצה שניפרד- נפסיק להיות חברות כל ךכטובות, אבל שלא תהיה בנינו שנאה.

ביום ראשון, כשהלכתי לביה''ס  חשבתי איך אני הולכת להגיד לדנה שאני רוצה שנשאר ידידות.

באותו בוקר, עברתי תאונת דרכים קלה. וב''ה יצאתי רק עם כמה מכות יבשות. כשהייתי בביה''ח בבדיקות, יכולתי לקחת את זה בצורה הכי נוראית שיש- לחשוב למה זה מגיע לי? למה דווקא אני?? ולמה הנהגת המטומטמת הזאת, לא העצרה בזמן.??

יכולתי לחשוב ככה. אבל בחרתי שלא, פה בחרתי להסתכל על חצי הכוס המלאה. כשחזרתי הבייתה לפני שנשכבתי לישון לנוח- כתבתי לעצמי:

''מדהים איך החיים יכולים לעבור לך מול העיניים ברגע..
עד היום, לקחתי את החיים כדבר מובן מאליו!
היום, אני מעריכה כל שנייה שאני נושמת, כל רגע קטן שאני מסוגלת להזיז את האצבע, ואפילו לחייך...
כנראה שהייתי צריכה את הסטירה הזאת עכשיו כדי להבין: שום דבר בחיים האלה הוא לא מובן מאליו, הכל מאת הקב''ה!!!''

כשעברתי את התאונה, דנה אמרה שכרגע היא שמה את הכל בצד, והיא באה אליי, ביקרה אותי, הביאה לי סיכומים, שאלה לשלומי.

ואז הגיעו כמה ימים אחרי התאונה שפשוט- התפוצצו לי מול הפרצוף!!

דנה ואני רבנו עוד פעם..

חשבתי לעצמי שאנחנו נוכל להתגבר על זה, אבל זה נעשה רציני יותר ויותר.

היא כתבה לי מכתב נוראי, והיא שאלה אותי אם אני חושבת שלהתעלם ממנה זה הפיתרון.

במוצ''ש היא מחקה אותי מהחברים שלה- עוד סימן לכך שהריב הזה לא ייגמר כל כך מהר.

אני באה בכוונות טובות, באמת.

אבל היא לא מוכנה לשמוע.

טוענת שאני מתייחסת אליה כמו לחרא, כמו לזבל.

היום היא ביקשה ממני לעשות לה טובה.

לא אמרתי כלום. בהתחלה חשבתי- למה לי לעשות את זה?, מה ייצא לי מזה? האם הדנה הזאת שווה את זה?

ואז החלטתי שאני אעשה את זה גם בשבילה וגם בשבילי.

יותר מאוחר באותו יום היה לנו שיעור עם המחנכת. והיא צועקת לי באוזן. הדנה הזאת....

אמרתי לה בנועם: ''דנה, את צועקת לי באוזן''

''לא אכפת לי''. היא השיבה.

לא אכפת לך?? חשבתי לעצמי. באמת לא אכפת לך?? אני רק לפני שעתיים עשיתי לך טובה, ואת מתנהגת כמו חרא? כמו  ילדה רעה?

ואז הבנתי למה היא התכוונה כשהיא אמרה לי את זה.

אני חושבת שהייתי בסדר.. לא מצויינת- לכל אדם יש יתרונות וחסרונות, אבל התנהגתי אליה פי מאה יותר תשומת לב מאשר לשאר החברות שלי.

בשבוע האחרון אני חושבת עליה דברים שאני לא רוצה לחשוב עליה.. לא  טוב לי עם זה. אני לא כמוהה.

מצד אחד- אני רוצה לדבר איתה, להסביר לה שזה שאנחנו לא מדברות לא אומר שהיא צריכה להתנהג כמו שהיא מתנהגת- מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. אם את לא אאהבת את העובדה שלדעתך עשיצתי משהו שלא נעים לך, למה אצ עושה לי אותו בחזרה????....

מצד שני-  אני לא רומה לדבר איתה. מאגו. מפחד לקראת הלא נודע. כבוד עצמי. האם תתיחס/ לא..?

כל כך הרבה חששות.. ברור שאומרים שאם לא תנסה איך תדע?

אבל פה זה מרתיע מדי..

מה אני יכולה לעשות???