ברגע שראיתי אותו, נפלה מידי יהצנצנת של אמא, זאת עם העוגיות האהובות עליה, ונשברה לרסיסים.
בהיתי בו. בהיתי בגוף שלו, בפנים שלו, על הסימן המוזר בלחיו השמאלית, הוא לא הפריע לי כל כך- אבל תמיד סיקרן אותי לדעת מעיין קיבל אותו.
התעכבתי על עיניו שהיו כל כך ירוקות שזה כאב, ונזכרת שבכל רגע שאני מביטה בהן הלב שלי מחסיר פעימה.
עמדתי שם עוד רגע, מלבטת אם שוב אני חולמת או שזאת מציאות.
בהיחבא צבטתי את פרק ידי ומיד הבנתי- אני לא חולמת! הוא כאן! הוא באמת כאן!
התקרבתי אליו צע, ועוד אחד, ושאלתי אותו:
דניאל?
זה אתה?
* * *
הסיפור הזה ברובו לא אמיתי.
אבל הייתי רוצה שהוא יקרה
דניאל הוא בן- אדם אמיתי, ותארתי אותו כמו שאני מרגישה- העיניים שלו באמת ירוקות עד כדי כאב, וליבי בהחלט מחסיר פעימה כשאני רואה אותו.
כמובן שחוץ מהלב שלי גם הלשון שלי לא מסוגלת להוציא הגה מהפה, שלא להגיד שהפה שלי מסוגל להיפתח כשאני רואה אותו.
אני יודעת שלא כתבתי הרבה זמן, אבל זה בעיקר בגלל שלא ידעתי מה לכתוב.
הרגשתי שאם אני אכתוב סתם אני משקרת לעצמי, ולשקר לעצמי אני לא אוהבת.
אבל אני עובדת?!?.. כל יום שעובר אני משקרת לעצמי יותר ויותר.
אני חושבת שיום יבוא ואני כן אהיה מסוגלת דבר איתו, לחייך אליו, להגיד את שמו לי כל בילבול....
אבל זה לא קורה..
אני ממשיכה להשלות את עצמי...
הלוואי שמה שהייתי כותבת כאן היה מתגשם.. ככה היה הרבה יותר קל...
אני לא דברנית גדולה כל כך כשזה נוגע לבנים.
להפך.
אני כמו דג.. טוב, ככה לפחות אני מעדיפה להיות. להיחבא בין הכלים, שלא ישימו לב אליי יותר מדיי. גם ככה זה מה שבד''כ היה קורה כשהייתי ליד בנים אז זה לא כזה משנה.
אבל כנראה שעכשיוזה הנסיון שי. אם אני באמת רוצה להכיר אותו ולראות, אולי דווקא יכול לצאת מזה משהו.. אני צריכה לדבר איתו.
אבל
אבל אני לא יכולה!! זה כל כך קשה.. ברגע שאני מחליטה לדבר איתו, אז הבטן שלי מתמלאת בפרפרים וזה כל כך נורא..

