התחלה חדשה, ותקווה שאבדה

שנה של צחוק.

שנה של תקווה.

שנה של קשיים, בכי ואולי אפילו קצת קנאה.

אבל בעצם... זה לא נראה שונה כל כך משנה הקודמת לה..

אז למה בעצם קוראים לזה שנה חדשה?!?

הרי הכל יהיה שוב אותו הדבר.

בזמן שאני משקיעה, מתאמצת, ואפילו מקיאה דם, גם כשלא צריך...  תמיד מישהו יפוצץ לי את הבועה הקטנה שאני מאושרת בה ויזכיר לי שהוא קצת

יותר מיוחד.

לפחות לפני שנה, הייתה לי את המוזיקה שאני אוכל לברוח אליה כשקשה לי..  כשרע לי...  כשאני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי...

אבל עכשיו, אפילו את זה אין לי...

אני תלמידה רגילה שלומדת את מדעי החברה, בזמן שהוא הולך לאיזשהו בית ספר לחברה שיכולים לעשות משהו עם עצמם בעתיד...

לפעמים אני מרגישה אפילו נחותה לידו.

אני כבר לא מרגישה מיוחדת יותר.

וזה רע. כי יש לי הרבה במה להתגאות.

שנה חדשה מתחילה וכולם עסוקים בזה שהוא עובר לבית ספר חדש. במקום רחוק רחוק...

ואני?...

אני אשאר לבד בבית.. אסבול את המרמורים של אמא שלי על זה שהילד הקטן שלה לא נמצא קרוב אליה כמו בד''כ...

ואשמע את העידכונים בכל שעה עגולה מאבא שלי כי יש לו עכשיו מערכת שעוקבת אחריו...

מרוב ייאוש כבר הגעתי למצב שבו אני אומרת לאמא שלי שאני רוצה לוותר על המוזיקה.

לוותר על הקטע הזה של לדעת לשיר, ושיש לי קצת חוש קצב לטובת ''מוח ריאלי''  כדי ''להצליח בחיים''...

כל החברות שלי אומרות לי שהן רוצות לדעת לשיר כמו שאני שרה, ובלב שלי אני אומרת לעצמי שאני רוצה  מעדיפה מוח יותר חכם ולא לדעת לשיר.

רק כדי שסוף סוף ישימו לב  אליי.

אבל לא משנה למה אני מייחלת, זה הרי במילא לא יקרה.

לילה טוב ובהצלחה לכל הלומדים מחר.