עוד מעט.. עוד מעט הרגע הזה מגיע. יהיה חושך, כולם ילכו לישון. ואז, כמה שעות לאחר מכן השמש
תעלה. ויתחיל לו עוד יום מחדש.
יום שאמור להיות השמח והמשמעותי בחיי. אני אהיה בת 17. מחר. בעוד כמה שעות.
אם הייתם שואלים אותי עד לפני שבועיים אם אני שמחה, הייתי עונה לכם עם חיוך מאוזן לאוזן דבוק על
פניי: ''בטח שכן. זה יום הולדת. ועוד 17 ! איך אני יכולה שלא להיות שמחה?!''
אבל אם הייתם שואלים אותי את אותה שאלה היום. יום לפני ''היום הגדול שלי'', הייתי עונה לכם שאני רק
מחכה שהרגע הנתעב הזה יעבור.
או שהזמן יקפא ולא יזוז לעולם.
למה אני רוצה את זה? כי חשבתי שבניגוד לימי הולדת אחרים, היום הולדת הזה יהיה שונה.
ציפיתי וחשבתי שחברות שלי, שמכירות אותי הכי בעולם יעשו לי משהו. ישמחו אותי ביום שלי כמו שאני
שמחה איתן ביום שלהן. אני כבר רואה את זה: בוקר, השמש זורחת ואז שוקעת עמוק עמוק בים.. ואף
אחד/ת לא איחל ''מזל טוב'' או ''יום הולדת שמח''.. או יבוא עם עוגה, או בלונים.. כרגיל- אחגוג אותו לבד.
מה זה משנה?! הרי גם ככה כבר 16 שנה שאני חוגגת אותו לבד.. אז מה זו עוד שנה אחת לאוסף?
ציפיתי ש לשם שינוי אני לא אריב עם אח שלי. וכרגיל, ירדתי חזק, פגעתי לו בנקודות רגישות, ובדרך גם
פגעתי באמא שלי. האדם שאני אוהבת יותר מכל. אני יודעת שלא מגיע לו את זה.. אני לא שונאת אותו או
משהו, אבל באותה שנייה כל כך הרגשתי שזה מגיע לו.. הוא עיצבן אותי כבר כל כך הרבה פעמים, אבל
הפעם הוא פשוט עלה לי הסעיף.. אז יריתי.. לא כדור אחד, לא שניים.. זה הרגיש כמו עשרה כדורים,
ובניהם עוד כמה גם כלפי אמא.
ציפיתי ש הבחור שכבר שנה אני בקראש עליו, ואחרי שהסכמתי שחברה תתחיל איתו בשבילי ודיברנו,
והחלפנו טלפונים יישלח הודעה. כי הוא הבוגר יותר בנינו. האמת? שלא יישלח הודעה..לא כזה אכפת לי..
לפחות אני יודעת שניסיתי. אבל כשאני רואה אותו בשבת בבית כנסת, שלא ייתעלם.. שיגיד שבת שלום,
הינהון, חיוך, משהו..
אבל זה הכי פחות חשוב לי עכשיו.
חשוב לי לא לבלות את יומי מחר לבד. כי זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות ביום הולדת.
ציפתי ש ... אבל לפעמים אני שוכחת שציפיות יש רק בכריות...
לילה טוב כולם, ומי ייתן והקב''ה ישמע לתפילתי ויישלח מלאך שילווה
אותי מחר ולא אשאר לבד.
עוד מעט.. עוד מעט הרגע הזה מגיע. יהיה חושך, כולם ילכו לישון. ואז, כמה שעות לאחר מכן השמש
תעלה. ויתחיל לו עוד יום מחדש.
יום שאמור להיות השמח והמשמעותי בחיי. אני אהיה בת 17. מחר. בעוד כמה שעות.
אם הייתם שואלים אותי עד לפני שבועיים אם אני שמחה, הייתי עונה לכם עם חיוך מאוזן לאוזן דבוק על
פניי: ''בטח שכן. זה יום הולדת. ועוד 17 ! איך אני יכולה שלא להיות שמחה?!''
אבל אם הייתם שואלים אותי את אותה שאלה היום. יום לפני ''היום הגדול שלי'', הייתי עונה לכם שאני רק
מחכה שהרגע הנתעב הזה יעבור.
או שהזמן יקפא ולא יזוז לעולם.
למה אני רוצה את זה? כי חשבתי שבניגוד לימי הולדת אחרים, היום הולדת הזה יהיה שונה.
ציפיתי וחשבתי שחברות שלי, שמכירות אותי הכי בעולם יעשו לי משהו. ישמחו אותי ביום שלי כמו שאני
שמחה איתן ביום שלהן. אני כבר רואה את זה: בוקר, השמש זורחת ואז שוקעת עמוק עמוק בים.. ואף
אחד/ת לא איחל ''מזל טוב'' או ''יום הולדת שמח''.. או יבוא עם עוגה, או בלונים.. כרגיל- אחגוג אותו לבד.
מה זה משנה?! הרי גם ככה כבר 16 שנה שאני חוגגת אותו לבד.. אז מה זו עוד שנה אחת לאוסף?
ציפיתי ש לשם שינוי אני לא אריב עם אח שלי. וכרגיל, ירדתי חזק, פגעתי לו בנקודות רגישות, ובדרך גם
פגעתי באמא שלי. האדם שאני אוהבת יותר מכל. אני יודעת שלא מגיע לו את זה.. אני לא שונאת אותו או
משהו, אבל באותה שנייה כל כך הרגשתי שזה מגיע לו.. הוא עיצבן אותי כבר כל כך הרבה פעמים, אבל
הפעם הוא פשוט עלה לי הסעיף.. אז יריתי.. לא כדור אחד, לא שניים.. זה הרגיש כמו עשרה כדורים,
ובניהם עוד כמה גם כלפי אמא.
ציפיתי ש הבחור שכבר שנה אני בקראש עליו, ואחרי שהסכמתי שחברה תתחיל איתו בשבילי ודיברנו,
והחלפנו טלפונים יישלח הודעה. כי הוא הבוגר יותר בנינו. האמת? שלא יישלח הודעה..לא כזה אכפת לי..
לפחות אני יודעת שניסיתי. אבל כשאני רואה אותו בשבת בבית כנסת, שלא ייתעלם.. שיגיד שבת שלום,
הינהון, חיוך, משהו..
אבל זה הכי פחות חשוב לי עכשיו.
חשוב לי לא לבלות את יומי מחר לבד. כי זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות ביום הולדת.
ציפתי ש ... אבל לפעמים אני שוכחת שציפיות יש רק בכריות...
לילה טוב כולם, ומי ייתן והקב''ה ישמע לתפילתי ויישלח מלאך שילווה
אותי מחר ולא אשאר לבד.